שובו של האיש השמן

כן - כן ! דווקא במשך כהונה ארוכה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הכהן הגדול של "האיש השמן והאיש הרזה", מתברר שהמילים הן אולי מילותיו של נאו-ליברל, אבל המעשים בפועל הרבה פחות כנים. השירות הציבורי הגדל נשען על מיסוי הצריכה, באופן שעלול להציב את ישראל במקום לא נעים במיוחד אם חלילה ישוב העולם וייקלע למשבר כלכלי גדול 
(וכולנו יודעים שבמוקדם או במאוחר - משבר כזה בוא יבוא. הם תמיד באים, למרות כל ההבטחות של הכלכלנים). 

מאחר וכולנו יודעים שיש שירותים ציבוריים שנותרו מקוצצים (למשל, שירותי הבריאות וחלק משירותי הביטחון הסוציאלי), אין מנוס מהמסקנה שהגידול בשירות הציבורי התמקד באותם מקומות שבהם נתניהו נכנע ללחץ פוליטי לא-מתון של שותפים לקואליציה. הדוגמא הבולטת: הנסיגה המוחלטת של נתניהו מהקרב על קיצוץ קצבאות הילדים. 

איך זה קרה ששר האוצר האמיץ והנחוש נתניהו מתגלה כראש-ממשלה שמיישם רק את מה שנוח לו מהכלכלה הנאו-ליברלית? 

פשוט מאוד: לפחות חצי מהקרדיט שניתן לנתניהו בכתבה הזו על הקיצוצים הגדולים של 2001-2005 מגיע לאחר. היה עוד שר אוצר אחד באותה תקופה - סילבן שלום - שהוביל את החצי הראשון של הקיצוצים הגדולים. זה הקשה במיוחד. שלום כיהן כשר אוצר בשנים 2001-2003, ועל פי ויקיפדיה
'ביוני 2002 הוביל, במסגרת מה שכינה "חומת מגן כלכלית", את חקיקת חוק תוכנית החירום הכלכלית, שכלל קיצוצים אחדים, ובהם קיצוץ של 4% ברבות מהקצבאות והגמלאות של המוסד לביטוח לאומי, קיצוץ בהקלות המס לתושבי יישובים שונים (יישובי ספר, יישובי פיתוח, התנחלויות ועוד).
שלום היה שר אוצר בשיא ימי האינתיפדה השנייה. ישראל עברה משבר כלכלי, ובסוף 2002 התקשתה המדינה לגייס כסף בחו"ל, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר.'

והיה שם כמובן עוד גורם אחד - ראש הממשלה המנוח, אריאל שרון ז"ל, שתחת גיבויו הצליחו שני שרי האוצר: סילבן שלום ובנימין נתניהו, להוביל את גל תוכניות הקיצוץ הקשות והחריפות ביותר שראתה ישראל במשך שנים לא מועטות (גל שאפשר להקבילו רק לשרשרת הקיצוצים שהוביל משרד האוצר שבין 1985 ל-1992, התקופה שבה התמסרה ישראל במלוא ליבה ונשמתה לכלכלה נאו-ליברלית). 

העובדה שנתניהו ראש הממשלה איננו פועל כנתניהו שר האוצר, איננה קשורה כנראה להחלפת-דעות, אלא לריאליזם פוליטי. אבל הריאליזם הזה מציב את המשק הישראלי בסכנה. בהתחשב בכך שאנחנו מקבלים את החלופה הרעה ביותר: גם לא מקבלים את הצד החיובי של הנאו-ליברליזם (בדמות ריסון השירותים הציבוריים ודגש על פיתוח הצד היצרני של המשק) וגם מקבלים את הצד השלילי של הנאו-ליברליזם (קיצוץ בשירותים ציבוריים חיוניים דוגמת חינוך ובריאות שהם תנאי לאוכלוסיה יצרנית שהיא התשתית ההכרחית למשק משגשג), לא נותר לנו אלא לבכות על המצב. 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

בנק ישראל קונה מניות Bank of Israel buys stocks

Poor china ? Poor world !

כשקוראים למשהו גידור לפעמים הוא מתברר כספקולציה